<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ד</h1>
<h2>דף עו:</h2>
בהמת מציאה שקדם אחד ואוחזה במוסרה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר (לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ו) כמו שמפרש שם (ב"מ ח' ב') רב אידי מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה. אבל קונה במוסרה לבדה (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש) מה שתפס בידו. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה, מפרש רב אשי (ט' א'), הרוכב קנה את הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה האוחז את המוסרה קנה [ממנה] מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנה[ו] אחד מהם (רמב"ם שם ה"ז). ומלשון רב אידי שהזכרנו יש ללמוד שקניין מסירה צריך מיד ליד, אפס בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ב' ורשב"ם) אמר רב אשי כל היכא דאמר [לו] לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה, ומלשון לך שאינו אומר בא משמע שאינו צריך מיד ליד במסירה ואינו צריך אלא דעת אחרת מקנה (שם ע"ה ב' תד"ה אחזה ע"ש). ודווקא בספינה שיש בה טורח במשיכתה מועלת מסירתה (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג) אבל בדבר אחר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאינו ראוי להגביה (ע"פ ה"א שם). וכן לדברי האומר (שם ע"ו א' ותד"ה אי ע"ש) אותיות נקנין במסירה היינו במשיכה כמו שמפרש בפרק מי שמת (שם קנ"א א') אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקה מלוגמא דשטרות, פירוש כשנפטרה הניחה שק מלא שטרות, ואמרה יהו לעמרם ברי באו לפני רב נחמן לדין אמרו לו והלא לא משך, ומה שקורהו מסירה מפרש רבינו יצחק הטעם לפי שאין מועיל כלום קניין משיכה שלהם אלא על ידי דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קמסר דליקניה.
<h2>דף פח.</h2>
מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן (לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"א הי"ג). כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חבירו אינו מחזיר (תוספתא ב"מ פ"ב ה"י). החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להשיבה שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע דלעולם הוא חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר (רמב"ם שם הי"ד ע"ש) ואין צריך דעת בעלים (שם הט"ו ע"ש) דאמר רבי אלעזר (ב"מ ל"א א') הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן שהחזירו חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה. אבל אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גנה או חורבה ונאבדה משם חייב באחריותה (המשך לשון הרמב"ם שם). ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים (רמב"ם שם הט"ז). ואם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה (לשון רמב"ם שם הי"ד ע"ש בכס"מ) ועוד דאנקיטה נגרי ברייתא (ב"ב פ"ח א' ע"ש וב"מ כ"ה ב' תד"ה ואם) פירוש למדה לנוס ולברוח בחוץ. וההולך בדרך הישר והטוב והעושה לפנים משורת הדין מחזיר כל האבידות בכל מקום אף על פי שאינה לפי כבודו (שם הי"ז). כהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבשעה שמקיים מצות עשה של השבת אבידה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לאו דלא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (רמב"ם שם הי"ח). ורבינו יצחק פירש כי עשה דהשבת אבידה השוה בכל, שבשלו מחזיר, דוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל בכהנים ובישראלים כמו שמצינו בפרק שני נזירים (נזיר נ"ח ב') שעשה דגלוח מצורע השוה בכל דוחה לאו ועשה דגילוח זקן שאינו שוה באנשים ובנשים, ועיקר הטעם סומך התלמוד שהזכיר טעם זה על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא שאומר אחר כך (ב"מ ל' ב' ותד"ה הא). תניא (שם ל"ב א') יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וגומר אני ה' מוראי למעלה ממורא אביך ואמך.
